מעידן הקיטור לעידן החשמל

 בשנת 1882, לאחר המצאתו - נורת החשמל עבר העולם מעידן הקיטור לעידן החשמל. בשנת 1900 מילאו עשרים וארבעה מיליון נורות חשמל את הבטחתו של אדיסון לספק "תאורה חשמלית כה זולה, עד שרק העשירים יוכלו להרשות לעצמם להבעיר נרות." 

ב-1887 הקים אדיסון בית-חרושת להמצאות גדול עוד יותר בעיר הסמוכה, וסט אורנג'. הוא צייד את המעבדה "בכול מכול וכול, מעור פיל ועד גלגלי עיניו של סנאטור", והיא הלכה ותפחה לתשלובת של 3,600 עובדים. במשך ארבעים השנים הבאות עבד עם עוזריו על ניסויים שהולידו 520 פטנטים, ביניהם מסרטה ומקרנה לראינוע, פונוגרף משופר ותקליטים אריכי-נגן ומכשיר הכתבה משרדי.

לא כל הפטנטים של אדיסון זכו להצלחה מסחרית. חמישים אלף ניסויים הולידו מצבר חשמל אלקלי שנועד לספק כוח למכונית חשמלית, אולם עגלת הבנזין של הנרי פורד היא שכבשה את השוק. בנייני הבטון הטרומיים הזולים של אדיסון – המצוידים ברהיטים, במקררי קרח ואפילו בפסנתרים עשויים בטון - כלל לא נקלטו. 
הבוז שאדיסון רחש למתמטיקאים ולתיאורטיקנים "נפוחי הראש" (הוא הגדיר את המדען כאדם "המרתיח את שעונו בעודו אוחז בביצה") הפך שיגעון לדבר אחד. הוא הפך עורף לקדמה. הוא מיאן לעסוק באלקטרוניקה, אף על פי שהוא עצמו הניח את יסודותיו של הענף החדש הזה כשגילה באקראי את עקרונות שפופרת הריק. הוא לא נתן אמון בזרם החליפין, גם כשניקולא טסלה וג'ורג' וסטינגהאוז הוכיחו כי אפשר להעבירו למרחקים גדולים יותר, ובזול יותר, בהשוואה לזרם הישיר. כשהחליטה מדינת ניו-יורק להוציא להורג פושעים בכיסא החשמלי, פנו אנשי אדיסון לשלטונות והפגיעו בהם להשתמש לצורך זה בזרם וסטינגהאוז, משום שהוא קטלני - ואף לקרוא להוצאה להורג בשם "תהליך וסטינגהאוז"