סיכום חייו של תומס אלווה אדיסון

 אדיסון המשיך לעבוד בשנות השמונים לחייו. היה צורך בשילוב של סוכרת, מחלת כליות וכיב קיבה, כדי להכותו למוות ב-18 באוקטובר 1931 - בדיוק חמישים ושתיים שנה אחרי הולדתה של נורת הליבון שלו.

הוא השאיר מאחוריו 3.5 מיליון עמודים של מכתבים ורשימות מעבדה, המתעדים 1,093 פטנטים: יותר ממה שהוענק לכל אדם יחיד אחר. היו שראו בו חלוץ נועז והיו שראו בו אמן קרקסים, ורבים כינוהו "האזרח המועיל ביותר של אמריקה". רוחו הולידה את מכונת הכתיבה החשמלית, את הקטר החשמלי, את הטורפדו המונחה, את הפלואורוסקופ, את המימיאוגרף (סטנסיל), את הגומי הסינתטי - ואת נייר השעווה.

בשעת ערביים ב-21 באוקטובר נקבר אדיסון על צלע גבעה הנשקפת על מעבדתו בווסט אורנג'. בשעה שהלכו האבלים - רובם ילידי עידן הקיטור ותאורת הגז - ופנו לשוב לביתם, עלה זוהרו של עידן החשמל מן העמק שלרגליהם. בא קצו של הקוסם שהכניס נפלאות רבות כל-כך לחייהם - קולו המוקלט של אדם, תנועה שנלכדה בסרט, גירוש החשיכה בנגיעת אצבע.

רבים ממכשירי החשמל בביתנו , הומצאו או חודשו על ידי תומס אלווה אדיסון. 

סיכום חייו של אדיסון : 

תומס נולד ב-11 בפברואר  1847 ונפטר ב- 18 באוקטובר 1931 כשהיה בן 84 . 

הוא היה ממציא ואיש עסקים אשר המציא ופיתח מוצרים רבים שנועדו לצריכה המונית ובהם : 

נורת החשמל , פונוגרף והטלגרף .

בזמנו נחשב אדיסון לממציא הגדול והמפורסם בעולם .הוא רשם מספר שיא של 1,093 פטנטים ברחבי העולם. רבים מהפטנטים שלו היו שיכלול של המצאות קודמות (למשל הטלפון) עליהם עבדו בין היתר רבים מעובדיו. ביקורת שהושמעה כלפי אדיסון הייתה כי אינו משתף אחרים בקרדיט על ההמצאות.

מעידן הקיטור לעידן החשמל

 בשנת 1882, לאחר המצאתו - נורת החשמל עבר העולם מעידן הקיטור לעידן החשמל. בשנת 1900 מילאו עשרים וארבעה מיליון נורות חשמל את הבטחתו של אדיסון לספק "תאורה חשמלית כה זולה, עד שרק העשירים יוכלו להרשות לעצמם להבעיר נרות." 

ב-1887 הקים אדיסון בית-חרושת להמצאות גדול עוד יותר בעיר הסמוכה, וסט אורנג'. הוא צייד את המעבדה "בכול מכול וכול, מעור פיל ועד גלגלי עיניו של סנאטור", והיא הלכה ותפחה לתשלובת של 3,600 עובדים. במשך ארבעים השנים הבאות עבד עם עוזריו על ניסויים שהולידו 520 פטנטים, ביניהם מסרטה ומקרנה לראינוע, פונוגרף משופר ותקליטים אריכי-נגן ומכשיר הכתבה משרדי.

לא כל הפטנטים של אדיסון זכו להצלחה מסחרית. חמישים אלף ניסויים הולידו מצבר חשמל אלקלי שנועד לספק כוח למכונית חשמלית, אולם עגלת הבנזין של הנרי פורד היא שכבשה את השוק. בנייני הבטון הטרומיים הזולים של אדיסון – המצוידים ברהיטים, במקררי קרח ואפילו בפסנתרים עשויים בטון - כלל לא נקלטו. 
הבוז שאדיסון רחש למתמטיקאים ולתיאורטיקנים "נפוחי הראש" (הוא הגדיר את המדען כאדם "המרתיח את שעונו בעודו אוחז בביצה") הפך שיגעון לדבר אחד. הוא הפך עורף לקדמה. הוא מיאן לעסוק באלקטרוניקה, אף על פי שהוא עצמו הניח את יסודותיו של הענף החדש הזה כשגילה באקראי את עקרונות שפופרת הריק. הוא לא נתן אמון בזרם החליפין, גם כשניקולא טסלה וג'ורג' וסטינגהאוז הוכיחו כי אפשר להעבירו למרחקים גדולים יותר, ובזול יותר, בהשוואה לזרם הישיר. כשהחליטה מדינת ניו-יורק להוציא להורג פושעים בכיסא החשמלי, פנו אנשי אדיסון לשלטונות והפגיעו בהם להשתמש לצורך זה בזרם וסטינגהאוז, משום שהוא קטלני - ואף לקרוא להוצאה להורג בשם "תהליך וסטינגהאוז"

הנורה החשמלית

המצאותיו הרבות של אדיסון נחקרו ושוכללו במוסד אותו הוא הקים – מעבדת המחקר מונלו פארק , אשר מוקמה בניו ג'רזי בעיר שנקראת היום על שמו - אדיסון. זו הייתה הפעם הראשונה שהוקם מוסד אשר מטרתו המוצהרת היא ייצור חידושים טכנולוגיים ושיפורם באופן קבוע.

למרות שהחידושים עליהם זכה אדיסון בפטנט לא היו ייחודיים, אדיסון הראה יכולות מיוחדות ברישום פטנטים והבסה של המתחרים על ידי שיווק טוב יותר.רבות מהמצאותיו של אדיסון נזדמנו לו בשעה שחיפש דבר אחר לגמרי. יכולתו להפוך המצאה למשהו שונה בתכלית - המצאה שמקורה בגלגול רעיונות, לא בברק של השראה - הולידה את הפונוגרף ובנוסף את הנורה החשמלית הנחשבת למרכזית מבין המצאותיו . 

האירופים פיתחו את נורת הקשת, אך אלה היו נורות גדולות , שלא התאימו לשימוש רגיל. הזרם החשמלי המדלג בין קצותיהם של שני מוטות פחם הפיק אדים רעילים מן הנורות הפתוחות. אם התפוצצה נורה אחת, היה כבה כל הקו, כי מפסק אחד שלט במעגל כולו. אדיסון ידע שכדי להביא את החשמל לביתו של כל אדם ואדם יש צורך בסיב זוהר אחד, בלי להבה, בתוך נורה קטנה וסגורה. הוא החליט להתקין את נורות הליבון שלו כך שיהיה אפשר להדליק ולכבות כל אחת מהן בנפרד.

אף על פי שלא היה לו שמץ של מושג כיצד הוא עתיד לעשות זאת, אדיסון הכריז בביטחון עצמי עילאי כי התשובה תהיה בידו בתוך שישה שבועות. אדיסון העביד את עצמו ואת אנשיו עשרים שעות ביממה, אבל הפתרון נמצא רק כעבור שנה. הם ניסו עשרות חומרים שונים כסלילי ליבון, לרבות זהב, ניקל, חוטי דייגים וסיבי קוקוס.

בסתיו 1879 גילה אדיסון כי חוט כותנה מפוחם יכול להישאר מלובן לאורך זמן רצוף של שלוש-עשרה וחצי שעות בלי להינתק.

המונים באו לצפות בנורה של אדיסון, והתפעלו מאורה הצח לעומת העששיות שקדמו לה והיוו אמצעי ההארה המקובל ביותר. הנורה עבדה על שפופרת ריקה מאוויר שבתוכה חוט פחם לוהט, וסוד הצלחתה של ההמצאה היה שבנורה לא נמצא חמצן שביכולתו לשרוף את חוט הפחם עם הדלקת הנורה.

למרות זאת, אדיסון לא המציא את נורת הלהט החשמלית. מספר מעצבים כבר החלו לפתח אותה.  אדיסון לקח את העיצובים הקיימים ודחק בעובדיו לייצר נורה חשמלית הנדלקת לזמן ממושך יותר. ואכן, הם הצליחו לעשות זאת ב-1879 וכך אדיסון הפך את הנורות למוצר צריכה המוני.

הקריירה של אדיסון כממציא

בחג המולד, בשנת 1871 שהיה בן 24 התפנה כדי לשאת לאישה את מרי סטילוול שהייתה אז בת שש עשרה . 

הוא ואישתו עברו לגור בעיירה בניו ג'רזי ,במקום שנקרא מונלו פארק .לשם הביא מדענים, טכנאים ומכונאים שימציאו המצאות לפי הזמנה .

מ"בית-החרושת להמצאות" שלו יצאו מאות מוצרים, כולם פרי המצאה משותפת וכולם מעוצבים על-פי חזונו של אדיסון. הוא השאיר את הפרטים הטכניים לעובדיו. 

ההמצאה הראשונה שהביאה לאדיסון פרסום עולמי הייתה ה"פונוגרף " ב-1877, למעשה זה היה המכשיר המעשי הראשון להקלטה ולהשמעה של קול. המצאת הפונוגרף  הייתה בעלת חשיבות רבה כיוון שלראשונה נמצאה דרך לשמר קול ולשחזר אותו. כשאדיסון מצא דרך לשימור הקול הוא בא לטכנאי לנסות את ההמצאה.

לצורך הקלטה הוא שר את שיר הילדים "למרי היה טלה קטן "לתוך שפופרת המחוברת לממברנה דקה שבקצה שלה מחט חדה. גלי הקול הרעידו את המחט שחרטה על גבי גליל מסתובב מצופה ברדיד בדיל. סיבוב הגליל מחדש כנגד המחט הרעיד את הממברנה שהשמיעה גלי קול . ואכן השיר נשמר בהקלטה ו"עשה היסטוריה". המנגנון לסיבוב הגליל במכשיר זה היה בורג שסובב בעזרת ידית.    

 לפונוגרף המסחרי של אדיסון הייתה מין "אוזן" גדולה בצורת חרוט עשויה פליז שבלטה מהמכשיר. 

שמיעתו הלקויה של אדיסון סייעה לו להתרכז בעבודתו, אולם מנעה ממנו להתענג על הפונוגרף, המצאתו החביבה עליו ביותר. הוא התחרש בילדותו, בעקבות מחלת השנית, ולא שמע ציוץ ציפור מאז היה בן שתים-עשרה. לפעמים, כשביקש להאזין לפונוגרף, היה עליו לנעוץ את שיניו בשפופרת הרמקול, כדי שגלי הקול יהדהדו בעצמות ראשו.

 

פרק ראשון בחייו  של תומאס אלווה אדיסון 

תומאס אלווה אדיסון נולד ב-11 בפברואר 1847, במילן  שבאוהיו וגדל במישיגן.  הוא היה חירש באופן חלקי מנערותו. ב-1854 עקרה משפחת אדיסון מאוהיו למישיגן, ותומאס  בן השבע נשלח לבית-ספר, אולם לא הצליח להסתגל לשגרת הלימודים. אמו, שהייתה מורה לשעבר, החלה ללמד את בנה בבית, ובתוך זמן קצר החל תומאס לקרוא בכתבי שקספיר, דיקנס וגיבון. כשהיה נער עבד בתור מוכר ירקות ואף בתור מוכר חטיפים וממתקים ברכבות , שם הוא ערך ניסויים בקרון המטען, עד שפרצה שריפה במעבדה המאולתרת שהקים שם. את הזמן שבין הנסיעות בילה בקריאה בספרייה העירונית של דטרויט. "התחלתי מהספר הראשון במדף התחתון והמשכתי לעבור עליהם בזה אחר זה". בשנת 1860 עבד בתור מפעיל הטלגרף ( מכשיר להעברת מסרים מילוליים למרחקים ארוכים באמצעות תשדורת של אותות אלקטרו-מגנטיים) שהיה מוכר במהירות עבודתו . ב- 1862 הדפיס אדיסון והוציא לאור את העיתון "The Weekly Herald". היה זה העיתון הראשון שהודפס על גבי סרט נע . יום אחד נפל לידו ספרו של מייקל פרדיי, מחקרי ניסוי בחשמל, והוא בלע אותו ביום אחד והחליט להיות ממציא. "הסבריו היו פשוטים," אמר אדיסון לימים על המדען הבריטי שלמד בלי מורים. "הוא לא השתמש במתמטיקה. הוא היה איש הניסוי המושלם."

כאשר גילה את פרדיי, אדיסון עזב את חברת הטלגרף וסטרן יוניון והקדיש את כל זמנו לניסויים. בשנת 1869 שהיה בן 22 קיבל פטנט על המצאתו הראשונה: מונה קולות חשמלי.
כיוון שלא עלה בידו למצוא קונה להמצאה, קבע לעצמו כלל שממנו לא סטה כל שאר ימי חייו: "אם אי-אפשר למכור את זה, אינני רוצה להמציא את זה."